עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (5)
זוגיות  (2)
יחסים  (2)
אודישן  (1)
אומנות  (1)
בני זוג  (1)
גרישם  (1)
דייט  (1)
דייטים  (1)
הומור  (1)
הזוי  (1)
חברים  (1)
חופש  (1)
חופשה  (1)
טיול  (1)
טיולים  (1)
טיפים  (1)
מגניב  (1)
מערכות יחסים  (1)
מצחיק  (1)
מתח  (1)
נופש  (1)
נפלא  (1)
סיפורים  (1)
ספר  (1)
ספרים  (1)
עשה בעצמך  (1)
פלילי  (1)
פשע  (1)
קפה  (1)
שוויץ  (1)
שחקנים  (1)
תה  (1)
תיאטרון  (1)
ארכיון

לפני 13 שנה - כששחקתי בהצגת תיאטרון.

15/08/2017 22:49
קטי
תיאטרון, אודישן, סיפורים, שחקנים, אהבה


ONCE UPON A TIME,

לפני 13 שנה, ליוויתי חברה לאודישן להצגת תיאטרון,

ישבתי לי בפינה, גאה ותומכת כאשר עלתה על הבמה ופצחה במונולוג שהקריאה מתוך דפי A4 דהויים,

מנסה להיכנס לדמות מתקופת השואה מתוך סיפור אמיתי על מרד גטו קראקוב שכתבה דבורה פרנק המדהימה,

אישה שבזמנו נראתה לי כבת 75+ עם נפש חזקה ותשוקה לספר על מרד ששמענו עליו פחות.

"ללחום ולחלום" לפי סיפורו של שימק דרנגר הוא סיפור בן כמה עשרות דפים על אהבה, גבורה, עצב,

ונחישות אינסופית,

ואיכשהו - אני נכנסתי לתוכו.

האודישן הסתיים, חברתי לא קיבלה את התפקיד אליו שאפה, ובדיוק כשעמדנו לעזוב שמעתי מישהו קורא לי מאחור,

"את, כן את." - מתברר שהעור החיוור שלי, השיער הבהיר והעיניים הירוקות עוררו את סקרנותם האם אוכל להתאים

לדמותה של רייזה קלינברג - יהודיה ממשפחה מיוחסת בעלת מראה אירופאי שהתחזתה לפולניה, כך שנהפכה

לקשרית, סיפקה מידע למחתרת והשיגה נשקים.

כמובן שסירבתי, מה פתאום שחקנית - באתי לכאן לתמוך בחברה.

אך עם עידודה עליתי לבמה, לקחתי את הטקסט בידיים והתחלתי לשחק, משועשעת מהרעיון שיהיה לי מה לספר

אחר כך בבית, שהרי לא אתקבל - מה הסיכויים? כך חשבתי בזמנו.

עכשיו קצר - התקבלתי, שיחקתי בהצגה יותר משנה, הופעתי והתאהבתי במה שאני עושה, המשכתי לאחר מכן

לאודישנים אחרים שזיכו אותי בתפקידים מתחילים לצד עדי הימלבלוי, ואז התגייסתי - והכל נגמר.

אך לעולם לא אשכח את ההצגה הזו, כיצד בהופעה הראשונה שלנו נתנו לי עקבים הגדולים עליי בכמה מידות,

כיצד באחת הסצינות דחפו אותי חזק מדי והראש שלי פגש את הקיר, כיצד הקהל שמע את המכה והשיב בקול מנחם,

כיצד בכיתי על במה באחת הסצנות האחרונות, מתאבלת על מות אהובי לאבאן, על כל החברים שאיבדנו,

שהרי רייזה שרדה, ואני בוכה ומפזזת בין הכיסאות שעל הבמה, קורעת דפי נייר עם שמות ההרוגים ומנגבת

את הדמעות, אנשים ניגשים אליי בסוף ואומרים שהזזתי בהם משהו אמיתי.

וכך זה מתחיל:

"קראקוב, אוגוסט 1939."
הזכויות שמורות לדבורה פרנק.




חברים כל מי שחלומו לשחק - לכו על זה. המלצה: . לקישור וקבלת מידע - לחצו כאן 


בהצלחה.
קטי
Mickey
01/08/2018 21:31
Maү I just say what a гelief to find someone that gеnuinely кnows what they're discussing
over the internet. You certainly understand һow to bгing an issue to light and make iit іmportant.
More and more people mսst look att this
and understand tis side of the stoгy. Iwas surprised thwt you'гe not more popular
because you surеly have the gift.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: